רש"י על סוכה נ״ו

1 תלמוד לומר חלק כחלק - בתריה דההוא קרא דלעיל כתיב דאוקמא ברגל:

2 חלק אכילה - שוה בכולן כחילוק עבודה דאתרבי לעיל מובא בכל אות נפשו ושרת:

3 ומאי אכילה - איצטריך לאשמועינן:

4 אילימא אכילה דקרבנות - דשעירי חטאות וחזה ושוק:

5 מהתם נפקא לכהן המקריב אותה וגו' - מי שעובדה אוכלה וכיון דאתרבי לעבודה פשיטא דמיכל נמי אכלי:

6 אלא לחם הפנים - איצטריך לרבויי שאין בו שום עבודת לחם שכבר נעשית עבודתו משבת שעברה:

7 יכול אף חובות הבאות שלא מחמת הרגל ברגל - יהו זוכין בעבודתן ויחלוקו:

8 ת"ל לבד ממכריו - חוץ ממה שמכרו אבות זה לזה:

9 ומה מכרו אבות זה לזה - כלומר שהתנו ביניהם שיהו משמשין כל אחד בשבתו קבוע:

10 אני בשבתי ואתה בשבתך - ונדרים ונדבות וקרבנות צבור דאיתנהו בשאר ימות השנה והרי הן למשמר המשמש ליתנהו בכלל הרגל שלא יהו שוין בהן אלא למשמר שבאותו שבוע יהו כבשאר ימות השנה הלכך על כרחך לא אתרבו מחלק כחלק יאכלו אלא ממשמעותיה דקרא דבר שאין בו אלא אכילה והיינו לחם הפנים דאכילה אית ביה אבל עבודה לית ביה:

11 סוכה ואח"כ זמן - מי שלא בירך שהחיינו בעשייתה שהיתה עשוייה ועומדת ותניא בפרק לולב וערבה לעיל סוכה דף מו. כשנכנס לישב מברך שתים סוכה וזמן ואמר רב סוכה לימא ברישא והדר זמן:

12 זמן תדיר - שנוהג בכל הרגלים:

13 דברים שבין ב"ש וב"ה בסעודה - דברים שנחלקו בהלכות סעודה:

14 מברך על היום - כשמקדש בערבי שבתות קדוש היום תחילה ואחר כך ברכת היין:

15 שהיום גורם ליין שיבא - שאם לא מפני קידוש לא היה נזקק לכוס לפני סעודה:

16 וכבר קדש היום - כלומר ועוד טעם אחר שקדש היום מאליו משחשיכה ועדיין יין לא בא לפניו:

17 שהיין גורם לקידוש שתאמר - שאם לא היה לו יין לא היה מקדש בכדי והוא הדין נמי למקדש על הפת מקדים ברכת הפת מהאי טעמא שהפת במקום יין:

18 לימא רב - דאמר חובת היום עדיפא מתדיר דאמר כבית שמאי:

19 ורבה כב"ה - דאמרי תדיר עדיף:

20 אלא שהיין גורם כו' - אי לאו דהאי טעמא נמי איכא משום תדיר לא הוו מקדמו ליה דחובת היום עדיפא:

21 אי לאו סוכה - אי לאו ישיבת סוכה מי לא אמרינן זמן כגון הולכי דרכים דפטורין מן הסוכה אומרין זמן בשביל המועד כמו בשאר רגלים:

22 דחמץ עיקר - שהיא חובה ליום:

23 ומצה טפל - שהוא של שבת שעברה וקתני דפלגי מצה ברישא אלמא תדיר עדיף:

24 פר העלם דבר של צבור - אם אירע בהן ברגל שעברו עבירה בהוראת ב"ד:

25 קייץ המזבח - כשהוא בטל שכלתה הקטרת תמיד ואין מביא נדר ונדבה היו שופרות שם שנותנין בהם מעות כל מותרות השנויין בהש"ס בכל מקום וכל מקום שאמרו ירעו עד שיסתאבו וימכרו ויפלו דמיהן לנדבה ומהן לוקחין עולות לקייץ המזבח ולשון קייץ כאדם האוכל תאנים בקינוח סעודה:

26 מתני' בין מלפניה בין מלאחריה - מפרש בגמרא שחל יום טוב לאחריה דלא הוי ליה שבת שבתוך החג ואפילו הכי הואיל וצריכין להקדים ביאתן מע"ש בשביל יו"ט שהרי בשבת לא יוכלו לבא חולקין בלחם הפנים וכן אם חל שמיני לפניה בע"ש אע"פ שאין השבת בתוך החג חולקין בו הואיל ולא יוכלו ללכת:

27 חל יום אחד להפסיק בינתים - כגון שחל יו"ט ראשון בשני בשבת שהיו יכולין לבא באחד בשבת והם קדמו ובאו מע"ש או שחל יום טוב האחרון בחמישי בשבת שהיו יכולין לילך מערב שבת ונתעכבו שם בשבת כל המשמרות שנתעכבו אין נוטלין אלא שתי חלות ומשמר שזמנו קבוע נוטל עשר וחולקין אותן בין משמר הנכנס למשמר היוצא כדרך כל שבתות השנה:

28 הנכנס נוטל שבע - מפרש בגמרא שהמשמרות מתחלפות בשבת זו עובדת שחרית וזו עובדת ערבית כדאמרינן בגמרא בברייתא:

29 הנכנסין חולקין ביניהם בצפון - את המגיע לחלקן כדאמרינן בגמרא כדי שיראו הנכנסין שהצפון עיקר שהרי קבעו הכתוב לשחיטת קדשי קדשים:

30 והיוצאים חולקים בדרום - כדי שיראו שהן יוצאין והולכין להם לפיכך שינו מקומן אצל רוח שאינו עיקר:

31 בילגה - שם המשמרה:

32 לעולם חולקת בדרום - ואפי' כשהיא נכנסת קנס הוא שקנסוה כדמפרש בגמרא:

33 וטבעתה קבועה - כ"ד טבעות היו בעזרה במקום בית המטבחים כנגד עשרים וארבע משמרות והיו נתונות באבני רצפה והטבעת פתוחה מצד אחד והופכה למעלה ומכניס צואר הבהמה לתוכה וחוזר והופך פתחה לתוך הרצפה וטבעת של בילגה קבועה ואינה נהפכת כדי שתשתמש בשל אחרים וגנאי הוא לה:

34 וחלונה סתומה - חלונות היו בבית החליפות בעובי כותלי התאים שבצפונו של היכל ששם גונזין את סכיניהן כדתנן במסכת מדות פ"ד משנה ז וסתמו חלונה של בילגה:

35 גמ' והני תרתי מאי עבידתייהו - אדר' יהודה קאי דאמר הנכנס נוטל שבע:

36 בשכר הגפת דלתות - שמשמר הנכנס מגיף הדלתות ערבית שפתח אותן משמר היוצא:

37 ונימא ליה - יוצא לנכנס:

38 דל בדל - הסר חוק זה מכאן בשביל שיסירוהו אצלך אם תטול עכשיו שבע יטול לשבת הבאה משמר הנכנס שבע ואתה טול עתה בשוה כדי שתטול גם אתה לשבת הבאה בשוה דל הסר כמו דל רגלים ר"ה דף ז: וכדגרסינן בריש מסכת דף ב. דל עשתרות קרנים איכא צל סוכה דל דפנות ליכא צל סוכה דל מעשר בהמה ר"ה דף ז::

39 בוצינא טבא מקרא - משל הדיוט הוא האומר לחבירו דלעת קטנה אני נותן לך במחובר אם תרצה לתולשה עכשיו תלוש ואם תרצה להניחה עד שתיגדל ותיעשה קרא הניחה ותגדל טוב לו ליטלה מיד שמא לאחר זמן יתחרט בו זה או שמא לא יצטרך זה לזה ה"נ גבי משמרות מי שראוי ליטול עכשיו לא ימתין לשבת הבאה:

40 ובמוספין חולקין - כי היכי דפלגי בלחם הפנים משמר הנכנס והיוצא פלגי נמי בעורות המוספין של כל שבת:

41 ובזיכין - מסלקין ומסדרין לחם הפנים ומקטירין שני בזיכי לבונה שסילקו מעל השלחן והן מתירין את הלחם באכילה כדכתיב והיה ללחם לאזכרה:

42 האי תנא לא איירי בחלוקה כלל - ואם תאמר מאחר שהמשמר היוצא עושה המוספין היאך יחלקו בהם משמר הנכנס אינהו נמי מהפכי בהו בצינורא על המזבח כל היום לאחר שיצא משמר היוצא ומתניתין דאיירי בחלוקה ולא תנא חלוקה דמוספין היינו טעמא דלא אותביה דאיכא למימר תנא דמתניתין איידי דאיירי בלחם הפנים דרגלים הוא איירי בלחם דשאר ימות השנה ואגב גררא בעלמא נסב חלוקה בשארי שבתות:

43 נכנסין - לעזרה:

44 כדי שיראו נכנסין - טעמא דמתניתין קא מפרש וגמרא היא:

45 מרים בת בילגא - ממשמר בילגה היתה וכן שמה:

46 כשנכנסו יוונים להיכל - בימי מתתיהו בן יוחנן:

47 לוקוס - הוא זאב בלשון יווני:

48 וכששמעו חכמים בדבר - לאחר שגברה יד בית חשמונאי:

49 סתמו חלונה - של משמרה ולקמן פריך ומשום דידה קנסינן לכולה משמרה:

50 משמרתו של בילגה שוהה לבא - כשהגיע שבת שלה לא היו באים ומוכחא מילתא שאין העבודה חביבה עליה:

51 ונכנס ישבב אחיו - סדר משמרות בילגה אחר ישבב וכשישבב יוצא בילגה נכנס וכששהה משמרת בילגה לבא עיכבן ישבב במשמרתו ולא יצא לפיכך קנסוה:

52 ואע"פ שכל שכיני הרשעים לא נשתכרו - דאוי לרשע אוי לשכינו:

53 שכיני בילגה נשתכרו - היינו ישבב:

54 שבילגה לעולם חולקת בדרום - ואפי' בכניסתו וישבב לעולם בצפון אף ביציאתו שהרי בילגה נכנס אחריו ושבח הוא להם לחולקי צפון:

55 משום ברתיה קנסינן ליה לדידיה - כלומר אפי' לאבוה מי הוה לן למיקנסיה:

56 שותא דינוקא בשוקא דאבוה או דאימיה - משל הדיוט הוא מה שהתינוק מדבר בשוק מאביו או מאמו שמע אף זה אם לא שמעה מאביה שהיה מבזה את העבודה לא אמרה כן שותא דיבור כמו לא תיפוק לכו שותא ב"ב דף לט. ובקדושין דף ע. שותא דמר לא ידענא:

57 אוי לרשע ואוי לשכינו - בתורת כהנים תניא וחלצו את האבנים נגע באבן שבמקצוע שניהן חולצין ואע"פ שהנגע לא נראה אלא בביתו של זה מחמת שהיתה עינו צרה בכליו חבירו לקה בשבילו מכאן אמרו אוי לרשע אוי לשכינו וממילא טוב לצדיק טוב לשכינו דמדה טובה מרובה: